ביטול גביית ארנונה מבעלי מניות בחברה

זוהי תובענה כספית שהוגשה בסדר דין מקוצר, מטעם רשות מקומית (התובעת), כנגד תאגיד, שהחזיק, בין השנים 2004 – 2005, נכס בשטח שיפוטהּ (הנתבעת 1), וכן כנגד מי שהינו בעל המניות העקרי בתאגיד ומנהלו (הנתבע 2).
הבסיס לתובענה הינו חוב ארנונה שנותר כנגד התאגיד, אשר הפסיק פעילותו בנכס (ופעילותו בכלל), אם כי לא נטען, שפורק.

סכום התביעה 72,338.50 ₪.

התביעה כנגד בעל המניות – הנתבע 2 – נסמכת על מעין "הרמת מסך סטטוטורית", בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ב – 1992 (להלן: " חוק ההסדרים"), המפנה לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה").

בעקבות בקשת רשות להגן, הגיעו הצדדים, בדיון מיום ז' תשרי תשע"ב – 05.10.2011, להסכמה דיונית, על פיה תנתן לנתבעות רשות להתגונן בפני התביעה, בשאלה המשפטית שענינהּ תחולת סעיף 119א ל פקודת מס הכנסה במקרה הנדון, בשאלת קיומם של נכסים בידי הנתבעת 1 בעת הפסקת פעילותהּ, בשאלת תקופת אחזקת הנכס על ידי הנתבעים, וכן בשאלת מהות החוב, האם מדובר בחוב ארנונה או חוב אחר. כן ניתנו הוראות בנוגע להליכים מקדמיים.

ביום כח' שבט תשע"ב – 21.02.2012 נפגשו הצדדים פעם נוספת בדיון קדם משפט, לאחר שמיעת עמדת הצדדים נקבע התיק להוכחות, הן לפרשת התובעת, הן לפרשת הנתבעים והן לסיכומים בעל-פה, כאשר נקבע, כי הצדדים יהיו ערוכים גם להצגת אסמכתאות משפטיות.

ביום א' סיון תשע"ב – 22 מאי 2012, נשמע דיון ההוכחות. לאור טענת ב"כ התובעת, כי מבקש ארכה נוספת להצגת פסיקה, ועל אף שכאמור לעיל, נקבע בהחלטה הקודמת כי הצדדים יהיו ערוכים להצגת אסמכתאות משפטיות – ניתנה ארכה מתאימה לשני הצדדים. ביום ב' סיון תשע"ב – 23 מאי 2012 הוגשו האסמכתאות מטעם התובעת. הנתבעים לא הגישו אסמכתאות נוספות מטעמם (מעבר למה שהוגש בדיון).

המסגרת המשפטית
פקודת העיריות [נוסח חדש], תשכ"ד – 1964 (להלן: "פקודת העיריות") ותחיקת משנה שהוצאה מכֹּחה, מסמיכים הרשות המקומית להטיל חיוב ארנונה ולפעול לגביתו. כן נקבעו דרכים לערור על חיוב ארנונה.


אשר לשאלת הטלת החיוב על בעל מניות בתאגיד המחזיק במקרקעין:
בעקבות תיקון חקיקה שהתקבל בשנת תשס"ד – 2004, שתכליתו היתה לצייד הרשויות המקומיות באמצעי גביה יעילה כנגד חייבי הארנונה, הוחלה "חזקת ההברחה" המנויה בסעיף 119א ל פקודת מס הכנסה, גם על חיובי ארנונה, וזאת באמצעות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.


סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע:
על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן… ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שנתקימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) ל פקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים…

סעיף 119א(א)(3) ל פקודת מס הכנסה קובע:
… היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

קריאת שני הסעיפים יחדיו, מציבה מספר תנאים להטלת חיוב ארנונה על בעל מניות בתאגיד המחזיק בנכס:
א. המדובר בנכס שאינו משמש למגורים;
ב. המחזיק בו אינו דייר מוגן;
ג. המדובר בחוב בגין ארנונה בלבד;
ד. החוב "סופי", כלומר חלוט;
ה. הנתבע כנגדו מבקשים להרים מסך ההתאגדות הינו בעל שליטה בתאגיד;
ו. התאגיד התפרק או הפסיק פעילותו.

בהתקים כל האמור לעיל במצטבר, קמה חזקה מכח האמור בסעיף 119א ל פקודת מס הכנסה, לפיה הועברו הנכסים שהיו לתאגיד לבעל השליטה, ללא תמורה, ועל כן ניתן לגבות החוב מבעל השליטה. חזקה זו מוגדרת בפסיקה כי "חזקת ההברחה".

כאמור בסיפא לאותו סעיף, חזקה זו ניתנת לסתירה. כאשר מדובר בחוב מס הכנסה, המדובר בסתירתהּ להנחת דעת פקיד השומה. משהוחל הסעיף על חובות ארנונה, בשינויים המחויבים, יש לסתור החזקה בפני הרשות המקומית, או לחלופין בפני בית המשפט, במסגרת הליך משפטי כנגד הרשות המקומית.

בשאלת הדרך בה ניתן לסתור החזקה, נחלקו הדיעות בבתי המשפט השונים.

ב-ה.פ. (ת"א) 8947-12-09 סאמי ותד נ' עירית הרצליה (נבו), קבע כב' השופט י. אטדגי, לאחר שניתח החזקה האמורה, כי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מקים שתי חזקות: כי נכסי החברה שחדלה לפעול הועברו לבעל השליטה, וכי הועברו בלא תמורה. לדעתו, אין הסעיף האמור מקים חזקה, לפיה היו לתאגיד נכסים, ומשכך על הרשות המקומית, המבקשת להרים מסך באמצעות החזקה האמורה, להוכיח כי לתאגיד היו נכסים.

כלעומתו, קבע כב' השופט י. שנלר, ב- ע.א. 2139/08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (נבו), כי תכלית ההסדר התחיקתי הקובע החזקה האמורה הינו העברת הנטל לכתפי בעלי השליטה להראות, כי לא הוברחו אליהם נכסי התאגיד, וכי בנסיבות אלה, מוטל על בעל השליטה הנתבע הנטל להראות, כי לא היו לתאגיד נכסים, או לחלופין, כי הנכסים הועברו תוך קבלת תמורה.
מוסיף כב' השופט י. שנלר, כי מסקנה אחרת אינה סבירה, היות שאין לרשות המקומית כל דרך לפקח על קיומם של נכסים בתאגיד ולהוכיח ענין זה.

כשלעצמי, ראיתי כי פסיקתו של כב' השופט י. שנלר כאמור לעיל תואמת יותר את תכלית החקיקה ואת נסיון החיים. הטלת דרישה על הרשות המקומית להראות, כי לתאגיד היו נכסים – בהעדר גישה כלשהי למאזנים ולדוחות חשבונאיים – עלולה לרוקן מתוכן הרמת המסך הסטטוטורית שנקבעה בדין ולפגוע בתכלית החקיקה, שהינה, כאמור, גבית חובות ארנונה.

בשורה של פסקי דין, הן אלה שצוטטו לעיל והן עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עירית רעננה (נבו), נקבע כי הרמת המסך הסטטוטורית שיצרו סעיפי החקיקה דלעיל הינה חוקתית ולתכלית ראויה, ועל כן יש להעדיף פרשנות המגשימה תכלית זו.

סיכומו של דבר, בהתקים התנאים שנמנו לעיל, קמה חזקה, ניתנת לסתיר ה, לפיה לתאגיד שחדל מפעילות היו נכסים; הנכסים עברו לידי בעלי השליטה; הנכסים עברו ללא תמורה. כל עוד לא נסתרה חזקה זו – ברמה של הטית מאזן ההסתברויות – ניתן לגבות חוב ארנונה חלוט בגין נכס שאינו למגורים מבעל השליטה בתאגיד.

מן הכלל אל הפרט – ישום ההלכה המשפטית במקרה דנן
הן בתצהירי הנתבעים והן במהלך דיון ההוכחות, לא נשמעו טענות כנגד החוב המוטל על התאגיד – הנתבעת 1. בחקירתו הנגדית לא חלק הנתבע 2, שהעיד מטעם שני הנתבעים, על כך שהנכס הוחזק על ידי הנתבעת 1 במועדים הנקובים בכתב התביעה; אף לא חלק על כך, שעם תֹּם פעילות התאגיד בנכס, לא הועברה הודעה לרשות המקומית על שינוי המחזיק בו. ראה עמ' 8 לפרוטוקול.

ודוק: לענין זה נקבע, בסעיף 325 ל פקודת העיריות, כדלקמן:
חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

עולה מן האמור, על מחזיק במקרקעין בתחומי רשות מקומית, להודיע על הפסקת החזקה לרשות, וכל עוד לא עשה כן, יחוב בארנונה. כך שגם אם חדל המחזיק להשתמש בנכס, כל עוד לא הודיע על כך לתובעת, אינו פטור מתשלום הארנונה.

להשלמת התמונה יאמר, כי בקשת רשות להגן הוגשה על ידי הנתבע 2 בלבד, ועל אף שבהחלטה שהעניקה רשות להגן, ואשר ניתנה על ידי חברי כב' השופט א. זבולון, נזכרים שני הנתבעים, לא הועלו בהמשך טענות כנגד חיוב התאגיד הנתבעת 1.

בנסיבות אלה, משלא היתה מחלוקת על אחזקת הנכס על ידי התאגיד, ועל כך שלא הועברה הודעה על שינוי המחזיק – הנני לקבוע, כי הנתבעת 1 חבה באופן מלא בחוב הארנונה.

שונים פני הדברים בנוגע לנתבע 2.
לא היתה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך, שהמדובר בחוב חלוט בגין ארנונה, שהוטלה על נכס מסחרי, וכי הנתבע 2 הינו בעל השליטה המרכזי והעיקרי בתאגיד הנתבעת 1. עוד לא היתה מחלוקת, כי התאגיד הנתבעת 1 הפסיק פעילותו.

המחלוקת היתה בנוגע לקיומם של נכסים בידי התאגיד, ולהקמתהּ של החזקה המנויה בסעיף 119א ל פקודת מס הכנסה.

בסוגיות אלה גם ניתנה הרשות להגן.

לענין זה, הוגשו תצהירי הנתבע 2 ומנהל חשבונות מטעמו, בהם נטען, כי לתאגיד הנתבעת 1 לא היו נכסים כלל, וכי בכל מקרה לא הועברו ממנה כל נכסים לידי הנתבע 2, בעל השליטה בה, או לכל מאן דהוא אחר.

ראה לענין זה סעיפים 5 – 7 לתצהיר הנתבע 2, וכן סעיפים 4, 7, 8 לתצהיר מנהל החשבונות מר דוד דהן. כן ראה דוח מע"מ שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעים.

אלא, שדווקא בנושא זה – שהוא הסוגיה המרכזית בהליך דנן, וכאמור לעיל, לגביו ניתנה הרשות להתגונן – נמנע ב"כ התובעת מלחקור מי מעדי הנתבעים, וכן נמנע מלהביא כל ראיה מטעמו. ודוק: הנתבע 2 עצמו נשאל שתי שאלות בחקירה הנגדית בלבד, ושאלה נוספת ברשות בית המשפט, אף אחת מהן אינה נוגעת לשאלת קיומם של נכסים בתאגיד או לאשר אירע עמם; מנהל החשבונות – מר דוד דהן – לא נחקר כלל על תצהירו.

תוצאות העדר חקירה של מצהיר על פי דיני הראיות, בענין כה מהותי שהוא שורש המחלוקת בכתב התביעה, הינן הסכמה לאמור בתצהיר כראיה לתכנו.

ראה לענין זה האמור בספרו של כב' השופט בדימוס פרופ' י. קדמי, על הראיות – הדין בראי בפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, חלק שני, ע' 931:
הכלל הוא: כי בהעדר תצהיר נגדי או חקירה נגדית של המצהיר, הרי שבית המשפט יראה בדרך כלל את העובדות כפי שהן מפורטות בתצהיר, כעובדות שאין חולקין עליהן.

כן ראה ע.א. 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר – אבקו איזוטופוס אינק, פ"ד מ(3) 281:

המערער ובאי-כוחו מלאים טענות כרימון כנגד התצהיר שהגיש פרופ' גרודז'נס, לפיו לא נטל דבר, נטילה עקיפה או ישירה, מאמצאתו של ד"ר נבנצאל. הם מפקפקים במהימנות התצהיר ומסתייגים ממנו. אך האם עשו שימוש בכלים שעמדו לרשותם להעמיד מהימנות זו במבחן? …
למערער הייתה נתונה הזכות המלאה לזמן את פרופ' גרודז'נס לחקירה על תצהירו ולהציג לו שאלות הבהרה ואף שאלות שתי וערב, כדי שגירסתו תזכה לתימוכין ולביסוס נאות. משום מה נמנעו המערער ובאי-כוחו מלעשות כן, והדבר מעורר תמיהה. מה טבעי יותר היה מלהזמין את המדען האמריקני, להעידו לפני הרשם המלומד ובדרך זו לזרות אור על ל שדובר בשיחותיו עם פרופ' דה שליט? מי שהייתה לו הזדמנות לחקור את המצהיר ולא ניצל הזדמנות זו, לא יישמע בשלב ערעור זה בהשגות על אמינות המצהיר וגירסתו, כשזו לא הועמדה במבחן …
אשר להיקף החקירה הנגדית אותה יכלו המערערים לקיים, אומר המלומד terrell . T בספרו .th ed., by d 12, london) on the law of patents 195 (1971, falconer, w. Aldous and d. Young 195 כדלהלן: Of witnesses who made (examination-for cross) the attendance" declarations may be ordered, and where such is ordered no Limitation, save that of relevance, will be placed upon the scope ."of such oral evidence (ההדגשות שלי – ד' ל').
דברים דומים ייאמרו גם ככל שמדובר בחוליה הנוספת, דהיינו, מה גילה ומה חשף פרופ' גרודז'נס בהרצאתו לפני מדעני המשיבה. גם בעניין זה לא נתבקשה חקיתו של פרופ' גרודז'נס לתוכן תצהירו, כשם שלא נתבקשה חקירתם של המדענים לוי וג'יינס לתוכן תצהיריהם, והרי, כאמור לעיל, ניתן ואולי גם רצוי היה לזמנם לחקירה ולעמוד על אמינות גירסתם.
אכן, אשר לשתי החוליות האחרונות, מה שמע פרופ' גרודז'נס מדה שליט (בהבחנה ממה שפרופ' דה שליט סיפר לגרודז'נס) ומה העביר גרודז'נס למדענים, הגישה למקורות המידע והיכולת להביא את ההוכחות נתונות יותר למשיבה. אצלם עובדות אלה הן בגדר עובדות חיוביות, שייקל עליהם להוכיחן. זאת, אכן, עשו באמצעות התצהירים שהגישו ושלא נתערערו בחקירה נגדית או בראיות מפריכות אחרות.

[ההדגשות שלי – ר.ס.].

בסיכומי התובע, שנשמעו על-פה, נשאל ב"כ התובע על ידי בית המשפט, האם ידועה לו משמעות העדר חקירת המצהירים, וטען כי המחלוקת בתיק זה הינה משפטית בלבד, ועל כן לא ראה כי עליו לחקור אותם, היות שהעובדות בתצהירים ובפרוטוקול הדיון בקדם המשפט מוסכמות. עוד טען, כי לטעמו החזקה המנויה בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה "אינה ניתנת לסתירה". ראה ע' 9 לפרוטוקול, ש' 22 – 26. זאת, כאמור לעיל, בניגוד למה שאמור במפורש בסיפא לסעיף עצמו ובפסיקה המפרשת אותו, הקובעים כי החזקה ניתנת לסתירה.

ודוק: יתכן, כי בחקירה ראויה, ניתן היה בנקל להטיל ספק בטענות הנתבע 2 בנוגע להעדר נכסים בחברה ולטענה, כי מעולם לא נהנה מפירותיה. ברם, משהועלתה טענה כזו מצד הנתבעים בתצהיריהם, ומשלא היתה מחלוקת לגביה, והיא לא הועמדה במבחן – אם בכור המצרף של החקירה הנגדית ואם באמצעות הבאת ראיות נוגדות – אין אלא לקבוע, כי הנתבעים סתרו את חזקת "הברחת הנכסים" שנקבעה בסעיף 119א ל פקודת מס הכנסה.

לאור כל האמור, ראיתי לקבל התביעה כנגד הנתבעת 1, ולדחות התביעה כנגד הנתבע 2.

הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך בן 72,338.50 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת 1 לתובעת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ישאו ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבע 2 – נדחית בזאת. התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות משפט בסך 2,500 ₪, תשולמנה בתוך 45 יום, שאם לא כן תשאנה רבית והצמדה מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תוך 45 יום.

ניתנה היום, ח' סיון תשע"ב, 29 מאי 2012, בהעדר הצדדים