על מגרש במקום לא ידוע (שהוא לא חשוב למאמר שלפנינו) נבנה בית פרטי ומסביבו גינה, נטעו עצים, הותקנה פרגולה והוקמה חניה – הכל על פי היתר בנייה. כעבור מספר שנים העצים גדלו, וכיסו חלק נכבד משטח הגינה. מכיוון שאותו שטח היה מוצל בעליו החליטו שהוא מתאים להקמת מחסן, החלטה שהתקבלה ללא קבלת האישורים המתאימים, ועל כן היא מהווה עבירת בנייה.
הבעלים לא ידעו שהקמת מחסן בתוך שטח הגינה מחייבת קבלת היתר בנייה, ושאי ביצוע פעולות הרישוי הנדרשות תגרור עבירה על חוק התכנון והבנייה. במרבית המקרים, עבירות אלו נעשות ללא כוונה ומבלי שיהיה רצון לעבור על החוק, כך ש- "העבריינים" כלל לא מודעים שהוראות החוק מחייבות אותם לקבל אישורים מאת מוסדות התכנון הרלוונטיים.
את הקמת המחסן ניתן להחליף בשלל פעולות אחרות שמבוצעות ללא היתר בנייה, כגון: התקנת פרגולה, הוספת יחידת דיור נוספת בגינה, הגבהת החומה, התקנת מדרגות מחוץ לדלת, הוספת כלים סניטריים במחסן, פיצול דירה וכו'. מלבד עבודות ללא היתר או בניגוד להיתר, ישנן עבירות נוספות שנעוצות בשימוש חורג בניגוד לתנאי היתר בנייה.
כפי שניתן לראות, ההגדרה למונח "עבירות בנייה" כוללת בתוכה שורה ארוכה ומגוונת של פעולות אשר מהוות עבירה על דיני התכנון והבנייה בכלל, ועל חוק התכנון והבנייה בפרט. במהלך השנים האחרונות בתי המשפט, מוסדות התכנון, ועדות מקומיות לתכנון ובניה וכיו"ב הגבירו את האכיפה בתופעת העבירות שהוכרה עוד בשנות ה- 70 של המאה הקודמת כ- "מכת מדינה".
כתוצאה מהגברת האכיפה נפתחו עוד תיקים בגין עבירות בנייה, ועוד בעלי זכויות בנכסים כאלו ואחרים מצאו את עצמם מתמודדים עם הליכים פליליים שנפתחו בגין אותן עבירות.
כאשר מנהלים הליך בגין עבירות תכנון ובניה עלינו לעשות שימוש בכל טענת הגנה שעומדת לרשותנו, לרבות טענות שמושתתות על טענות מקדמיות שמתייחסות לפגמים פרוצדוראליים, הפעלת שיקול דעת פסול וטענות מן הצדק.
בהליך שנדון בפני בית המשפט העליון בתיק רעפ 1639/16 מוחמד עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (פורסם בנבו, 23/01/18), נדרשה הכרעה לגבי בקשה לעיכוב צו הריסה מנהלי שמבחינה מהותית אותה הבקשה הייתה למעשה דרישה לביטולו. ההחלטה שהתקבלה על ידי בית המשפט העליון הייתה השלישית ביחס למקרה זה, וזאת לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים והחלטת בית המשפט המחוזי בערעור הראשון.
בפרשת עבאסי, דובר על צו הריסה מנהלי שניתן לבנייה ללא היתר בנייה שביצע המשיב. צו זה, ניתן בדרך כלל בגין עבודות בנייה נוספות שבוצעו לאחר שהוצא צו מנהלי להפסקתן.
לטענת המערער, יש לבטל את צו ההריסה המנהלי משלושה טעמים: ראשית, הוצאת הצו נגועה בשיקולים פוליטיים, באכיפה בררנית ובאפליה אסורה. שנית, לאחר שהמבנה אוכלס לא ניתן עוד להוציא לגביו צו הריסה. שלישית, נפלו פגמים פרוצדוראליים בהוצאת הצו כמו העדר חתימה לבדיקה שנעשתה בשטח על ידי מפקח, תצהיר המפקח לכאורה היה שבלוני וחתימת יו"ר הוועדה איננה אותנטית.
בית המשפט בחן את טענות הצדדים, אך אימץ לבסוף את טענות המשיבה – מוסד התכנון. במסגרת זו, בית המפשט קבע שלא הוכח על ידי המערער כי ההחלטה התקבלה ממניעים פסולים, וזאת כאשר אין חולק כי הוא בנה את המבנה ללא היתר בנייה. עוד נקבע כי העובד הוסמך כמפקח ודי בכך כדי לבסס את תוקפו של הצהיר. כן נקבע כי הוצאת התצהיר נעשתה כדין.
לעומת זאת, בפרשה שוסטר, בהליך תוב (נת') 45949-08-18 ועדה מקומית לתכנון עמק חפר נ' שרון שוסטר (פורסם בנבו, 09/04/19), דן בית המשפט בדרישה לזיכוי של הנאשם בשל העובדה שלא לו שימוע שיכל ושלא הוצע לו הסדר טיעון.
באותו המקרה, בית המשפט קבע כי התנהלות מוסד התכנון יוצרת פגיעה קשה בעקרונות ההגינות והצדק, ומשכך יש למחוק את ההליך שנוהל כנגד הנאשם, למחוק – אך לא לזכות.
כפי שניתן לראות, מונחים לפנינו שני מקרים שונים אשר התקבלו לגביהן החלטות שונות שהובילו לתוצאות הפוכות. המשמעות היא, שבעת התמודדות עם עבירות בנייה עלינו להצל כל טענת הגנה שעומדת לרשותנו.
על מגרש במקום לא ידוע (שהוא לא חשוב למאמר שלפנינו) נבנה בית פרטי ומסביבו גינה, נטעו עצים, הותקנה פרגולה והוקמה חניה – הכל על פי היתר בנייה. כעבור מספר שנים העצים גדלו, וכיסו חלק נכבד משטח הגינה. מכיוון שאותו שטח היה מוצל בעליו החליטו שהוא מתאים להקמת מחסן, החלטה שהתקבלה ללא קבלת האישורים המתאימים, ועל כן היא מהווה עבירת בנייה.
