כנגד קטן שושנה ויוסף (להלן: "הנאשמים") הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר כדין ביחס למבנים מסוימים. כתב האישום הוגש לביהמ"ש לעניינים מקומיים בחולון, ונדון בפני השופטת ריבי צוק.
הנאשמים טענו, כי עבודות הבנייה נשוא כתב האישום בוצעו לפני עשר שנים, ולפיכך העבירה הכרוכה בהן התיישנה זה מכבר. הנאשמים הוסיפו וטענו, כי עצם השימוש במבנים שנבנו ללא היתר בנייה כדין איננו עבירה על פי סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה (להלן: "החוק"), ומשכך יש להורות על ביטולו של כתב האישום.
המאשימה אינה כופרת בכך שהעבירות בגין ביצוע העבודות התיישנו. אולם, לטענת המאשימה, בשים לב להלכה הפסוקה על פיה עבירת השימוש הינה עבירה נמשכת, ובהעדרה של מחלוקת בדבר השימוש בכנס, ניתן להרשיע את הנאשמים בעבירת השימוש, הנובעת מעצם השימוש בנכס שנבנה ללא היתר בנייה כדין.
בסעיף 204(א) לחוק נקבע: "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו…".
השופטת צוק קובעת, כי יש לקרוא את סעיף העבירה הנ"ל ככולל שתי עבירות, שונות ועצמאיות: העבירה האחת עבירה של בנייה ללא היתר ("המבצע עבודה בלא היתר כשביצוע העבודה טעון היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו"), והשנייה עבירה של שימוש ללא היתר (ה"משתמש במקרקעין בלא היתר כשהשימוש טעון היתר לפי חוק זה או תקנה לפיו").
ספק – קובעת השופטת צוק – אם לשונו של סעיף העבירה הנ"ל מאפשרת קריאתן של עבירות נוספות לתוכו, תוך יחוס כל אחת מהחלופות שבסיפא לכל אחת מהחלופות שברישא, ובכלל זה עבירה שלישית – המשתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה טעון היתר. כבר ברמה הלשונית יש בכך לכאורה ערוב מין בשאינו מינו, בהעדרה של זהות במונחים ובהעדרה של זיקה בין מושא המשפט שברישא, לבין נושא המשפט שבסיפא.
השאלה עליה יש להשיב אפוא הינה, איזה הוא שימוש הטעון היתר לפי חוק או על פי כל תקנה שהותקנה על פיו, והאם בכלל זה בא השימוש בנכס שנבנה ללא היתר בניה כדין.
העבודות והשימושים הטעונים היתר נקבעו בסעיף 145(א) לחוק. עיון בהוראת הסעיף הנ"ל מעלה, כי בעוד שעבודות טעונות היתר הוגדרו בהוראת החוק, הרי ששימוש טעון היתר לא הוגדר בחוק, ושימושים כאמור יוגדרו בתקנות.
השימושים הטעונים היתר הוגדרו בתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז – 1967. מהתקנות עולה לכאורה, כי שימוש הטעון היתר הוא שימוש שהוגדר בתקנות ככזה, קרי: "שימוש חורג".
התביעה הפנתה לפסק הדין שניתן בת.פ 03/217 מד"י נגד מזרחי, בה עמדה להכרעה אותה שאלה, קרי: האם השימוש במבנה אשר הוקם ללא היתר בנייה כדין מהווה עבירה על סעיף 204 לחוק, בהיותו שימוש חורג כהגדרתו בחוק. בית המשפט השיב על אותה שאלה בחיוב.
ברם, בפס"ד קופלמן נ' דגני פ"ד נה(5) 140, נקבע, כי שימוש חורג הוא שימוש במקרקעין למטרה שלא הותר להשתמש בהם, על פי תוכנית או על פי היתר בנייה, ובהעדרם של תוכנית או של היתר ממילא אין בנמצא שימוש שלא הותר על פיהם, והשימוש בהם אינו אפוא שימוש חורג כהגדרתו בחוק.
מסקנה זו אף נתמכת במגוון שיקולים פרשניים, קובעת השופטת צוק.
משמעותה של הפרשנות המוצעת על ידי המאשימה למונח שימוש חורג הינה, כי כל שימוש במבנה אסור, אלא אם הותר על פי היתר בנייה ועל פי תוכנית כאחד. ניתן היה לצפות, כי הגבלה כאמור על זכות הקניין תמצא את מקומה בחקיקה ראשית ולא תוסק על דרך הפרשנות של חקיקת משנה.
עוד לפני חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ומכוח ההלכה הפסוקה, היה זה דין פרשני, לפיו חזקה על המחוקק הראשי שהסמכה הקבועה בחוק לא נועדה לפגוע בזכויות אדם, אלא אם הדבר נקבע בדבר החקיקה הראשי במפורש.
דחייתה של הפרשנות המוצעת על ידי המאשימה מתחייבת גם מסעיף 212 לחוק. כידוע, סעיף 212 יחול רק במקום שלא ניתן למצות את הדין עם עבריין הנוגע בדבר. המבחנים השונים בישומה של הסמכות ליתן צו הריסה בקיומה של הרשעה ובהעדרה, שמקורם בהנחה ובקביעה כי הנוגע בדבר אינו בר עונשין, כוללים אפוא לכאורה את ההנחה המובלעת, כי עצם השימוש במקרקעין שנבנו ללא היתר, איננו עבירה העומדת בפני עצמה, היא השאלה הצריכה הכרעה בענייננו
סעיף 212 לחוק אינו הוראה איזוטרית הבאה להסדיר את אותם מקרים נדירים של נכסים נטושים, ובהנחה זאת לא ניתן ליתן הסבר לחלק הארי של החלופות המנויות בו. אם עצם השימוש במבנה שהוקם ללא היתר מהווה עבירה על סעיף 204 לחוק, ללא קשר וזיקה לעבירת הבנייה: על שום מה לא ניתן יהיה למצוא את האדם שביצע את העבירה ומשתמש בנכס, או למסור לו הזמנה לדין, או להוכיח מי ביצע את העבירה, התנאים המוקדמים שנמנו סעיף 212?! ומאי נפקא מינה אם מי שהיה בעל הבניין בשעת ביצוע העבירה אינו בעל הבניין עוד, כלשון סעיף 212, אם ניתן להעמיד לדין את המשתמש ולעתור לצו הריסה כאמצעי נילווה לענישתו?!
התוצאה הסופית: כתב האישום בוטל מחמת התיישנות, תוך שנקבע שעצם השימוש במבנה ללא היתר אינו מהווה עבירה לפי סעיף 204 לחוק.
ת.פ. 03/1013, ביהמ"ש לעניינים מקומיים בחולון, השופטת ריבי צוק.
בשם המאשימה: עו"ד גור רפלד.
בשם הנאשמים: עו"ד ג. רווה ממשרד ביעזר מטעם הסנגוריה הציבורית.
